הבנת? זה לא מספיק: מה באמת צריך לקרות כדי שתובנה תהפוך לשינוי בחיים

הרבה אנשים מגיעים לתהליך עם תחושת תקיעות שלא נובעת מאירועים דרמטיים – אלא מהמילים שהם התרגלו לחשוב בהן.
השפה הפנימית, כמו האוויר שאי אפשר לראות, יוצרת את מזג האוויר שבו התפיסה שלנו יכולה להתפתח – או להיתקע.

כמו שקראתי בספר – Words That Change Minds"" של ,Shelle Rose Charvet  הדרך שבה אדם מדבר לעצמו – לא רק מספרת מה הוא חווה, אלא ממשיכה לבנות את אותו מבנה רגשי שוב ושוב.
הבעיה היא, שכשהשפה אוטומטית – קשה לשים לב לדקויות שבה.
וכשהיא כללית, דרמטית או שלילית – היא מכווצת את התפיסה שלנו, מבלי שנרגיש.

אלו לא תיאורים של מציאות – אלו דפוסים ותכנות פנימי שהתקבע.

מילים כאלו לא רק מבטאות תחושת חוסר אונים – הן יוצרות אותה.

השפה שבה אנחנו מתארים מצב, יוצרת מסלול מחשבתי קבוע עד שהוא הופך לדרך היחידה הזמינה שבה אדם יכול לפרש את עצמו. זו כבר לא מחשבה מבחינת אותו אדם. זו ה – "אמת".

גם כאן, לא מדובר רק בהכוונה חיובית\שלילית או בעידוד ריק – אלא בהבנה נוירולוגית פשוטה:
השפה היא דרך אחת לאמן את תשומת הלב.
ומה שמקבל תשומת לב – גדל ומתעצם.

אם אדם אומר שוב ושוב "אני תקוע" – הוא לא רק מתאר מצב רגשי; הוא מלמד את מערכת העצבים שלו להתרגל, לחפש ולזהות מצב סטטי, לא פתיר.

אבל אם אותה אדם יגיד לעצמו: "אני בתהליך ולא יודע עדיין לאן אזוז מפה, איך דברים יתפתחו" – משהו משתנה. אפילו ברמה התחושתית. הסקרנות הטבעית מתחילה להתעורר עם ניסוח כזה.
וכאן המקום לדייק:

לא כל ניסוח חיובי הוא מדויק – ולא כל ניסוח מדויק חייב להיות חיובי.
הנקודה היא לא לחשוב "יפה יותר" – אלא לחשוב באופן שמרחיב את האפשרויות להמשך.

במהלך תהליך עם מישהו שהגיע אלי בגלל בעיה מאוד מורכבת, עלה משפט שחזר על עצמו שוב ושוב:

כשהעמקנו בטון, במבנה ובמילים – התגלה משהו חשוב:
זה לא שיש פה בעיית מסוגלות – אלא שהוא לא מצליח לעמוד בתחושת האי־נוחות שמתעוררת כשהוא עומד על שלו.

עצרנו רגע. ניסחנו מחדש – לא כתרגיל חיובי, אלא כחקירה כנה:

המשפט הזה הרגיש לו אמיתי. לא כמו סיסמה, אלא כמו הצהרה על מצב זמני.

מנקודה זו, התחלנו לבנות תהליך שכולל שפה חדשה – לא רק דיבור אל אחרים, אלא גם דיבור פנימי:
איך הוא מתאר לעצמו הצלחה, ויכוח, הישג, פחד.
מה נחשב בעיניו "חולשה", ואיך אפשר להפסיק לקרוא לזה ככה. הוא הבין שמדובר ברגישות, באמפטיה ואכפתיות. פשוט שהאופן בו השתמש בתכונות האלו – יצר דפוס שלילי. ההבנה הזו הייתה קרקע לשינוי.

במקביל, עשינו תרגילים של חזרות מנטליות – לא רק לראות סיטואציה חדשה, אלא לשמוע את עצמו מדבר אחרת.
לזהות איפה הקול משתנה, מתי מגיע הכיווץ, ואיך לשהות שם – לנסח מחדש ולעמוד על שלו.

שפה היא לא רק תוצאה של מחשבה – היא מה שמייצר אותה מחדש בכל פעם.
כשאדם משנה את המילים שבהן הוא מתאר את הקושי – הוא פותח חלון לרגש אחר, לפרשנות אחרת, ואפילו לתגובה שונה לגמרי.

כי כמו ששינוי התנהגותי לא מתרחש בבת־אחת – גם שינוי של השפה הפנימית דורש תרגול, מודעות, וסבלנות.

אבל ברגע שמתחילים להבחין – קשה שלא לשים לב. ואז, גם בלי מאמץ גדול – המילים מתחילות לעבוד בשבילך, לא נגדך.

בשלב הזה, עולה לעיתים קרובות שאלה טבעית – ואפילו מתבקשת:

והתשובה, כמו בהרבה תחומים שמבקשים שינוי פנימי עמוק, היא פשוטה – אבל לא קלה:
לא הכלי קובע, אלא מה עושים איתו.
לא שם הטכניקה משנה – אלא האופן שבו היא מתבצעת, כמה האדם רתום לתהליך ומבין אותו.

כי טכניקות לא יוצרות שינוי מלא.
הן רק מאפשרות פתח לשינוי והתחלה של דרך בה אפשר ליצור הבדל ומשהו חדש.
אני משתמש בטכניקות בקליניקה, במידת הצורך ובהתאם לצורך, אבל הן לעולם לא עומדות בפני עצמן.

הן חלק ממערך שלם – שמתחיל בהבנה עמוקה של הדפוס, בחקירה סקרנית של המבנה הפנימי, ביצירת הקשר מדויק, ביצירת הפתח לשינוי ובבנייה של מסלול חדש. לא "סידור" זמני, אלא תנועה מתמשכת המחלחלת למערכת העצבית.

כשמישהו פונה אלי ובשיחה הראשונה אומר: "ניסיתי כמה טיפולים של NLP ו – CBT  וזה לא עבד עלי." אני מבין איך זה יכול להיות. לא רק לגבי NLP אלא לגבי כל גישה. זה לא קסם ואלו לא כלים שנועדו להחליף את העבודה שהאדם צריך לעשות עם עצמו. תהליך שינוי והתפתחות אישית נועדו לעזור למוח ללמוד מסלולים חדשים ואפשרויות חדשות. ככה נוכל לבחור את התגובות שלנו במקום לסבול מהן.

אין טכניקה שנכנסת לנעליו של האדם ומחליפה אותו. אלו כלים ולא פתרונות. הכלים האלו הם מסגרת. מה שקובע את הצלחת השינוי זו לא רק הטכניקה – אלא גם מה קורה אחרי שהיא נגמרת:
האם האדם לוקח איתו משהו מתהליך כדי לעבוד איתו?
האם הוא מתחיל לזהות את הדפוס בזמן אמת?
האם הוא מוכן להפעיל את הכלי דווקא כשלא נעים, דווקא כשלא ברור?

כמו כושר – גם כאן, מי שרוצה שינוי מהותי, פחות עסוק ב – "כמה זמן זה לוקח?"
אלא בהבנה שמדובר בבנייה מחודשת של מערכת עצבית רגשית – וזה לוקח זמן. כמה? כמה זמן שתרשו לעצמכם להאמין שזה ייקח. אנשים מפסיקים לעשן ביום אחד אחרי שלושה עשורים. לעומת כאלו שפוטרו פעם אחת מהעבודה, ולקח להם כמה שנים להחזיר לעצמם את הביטחון בעצמם.

אחת המלכודות הנפוצות ביותר בתהליך שינוי היא הרצון לתקן את עצמנו בכוח ומהר. אנשים אומרים: "אני חייב להפסיק עם זה", "אני נלחם בזה כל יום", "אני מוכרח"..

זה מובן. כשמשהו מפריע, מתסכל, או מגביל – התחושה היא שצריך להילחם בו.
אבל זה לא קורה מתוך מאבק פנימי, אלא מתוך שיקום ושיפור מערכת יחסים חדשה עם עצמך.

אנחנו לא מגיבים טוב לאיום. גם כשהוא מגיע מבפנים.

ברגע שאנחנו מפעילים על עצמנו לחץ, אולטימטום, או ביקורת – חלקים שלמים נכנסים למגננה. הם לא משתפים פעולה – לא בגלל עקשנות, אלא כי הם מזהים סכנה.

ההשלמה עם מי ומה שאני, זה חלק בסיסי וחשוב. להבין שאנחנו לא מקולקלים. להיות מוכנים להכיר את עצמנו ולהכיר בעצמנו. לא כוויתור – אלא כבסיס אמיתי לתנועה.

אדם לא משתנה כשהוא שונא את מי שהוא – אלא כשהוא מוכן להפסיק להילחם בעצמו.

זה אולי אחד הדברים הכי לא אינטואיטיביים בשינוי:
ככל שמפסיקים לרדוף אחר תוצאה – יש יותר מקום לתנועה.
ככל שמפסיקים לשכנע, לדחוף, ולבקר – עולה סקרנות.
וכשהסקרנות חוזרת – הלמידה מתקדמת.
ושם מתחיל תהליך אמיתי. לא מתוך הכרח – אלא מתוך בנייה של יחסים עם האדם הקרוב אליכם ביותר – אתם עצמכם.